<h1>סמ"ק מצוריך סימן רמ"ג</h1>
<h2>דף יא:</h2>
לפדות בכור אדם דכתיב (שמות י"ג) וכל בכור בניך תפדה. וצריך לפדותו ביום שלושים ואחד ואם פדאו ביום ל' או קודם אינו פדוי, ואם אמר לאחר ל' יום יהיה הפדיון שלך פדוי ואפילו נתאכלו המעות, ואם מת הבן תוך ל' יחזיר הכהן המעות וגם ביום ל'א) או אפילו לא מת רק שנולדו בו סימני טריפות. ואם מת לאחר ל' פי' קודם פדיה אפילו הכי צריך האב לתת ה' סלעים ושמא אז אינו [מברך] שהחיינוב). בכל פודין חוץ מעבדים ושפחות ושטרות וקרקעות, וכלים אע"פ שאינו שוה חמש סלעים לימכר בשוק מכל מקום אם מקבלו הכהן בה' סלעים פדוי הבןג), וגם במתנה על מנת להחזיר. ואם עבר האב ולא פדאו חייב הוא לפדות עצמו אבל האשה אינה חייבת לפדות בנהד). מי שהיתה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה חייב שנאמר פטר רחם בישראל, ובכור לאיש ולא לאשה פטורה), וכן הבא אחר נפלו) או אחר יוצא דופן בין באדם בין בבהמה טמאה בין בטהורהז). ובשעת הפדיון מברך אב הבן שתיםח), וכן הפודה עצמו מברך שתיםט). א) דהלכה כחכמים דילפינן (בכורות מ"ט) חדש דהכא מחדש דמדבר דכתיב בי' מבן חדש ומעלה, בהרי"ל. ב) פי' משום דצערה מזכר לי' או שמא יברך כיון שזכה לקיים המצוה, עכ"ל. ג) וצ"ע בפ"ק דקידושין (דף ח') קאמר רב אשי דדווקא אדם גדול שצריך לו סודר לראשו, עכ"ל בהרי"ל. בפרק קמא דקידושין (שם) משמע שיש ליזהר שלא ליתן לכהן פחות מה' סלעים לפדות בנו ולא יסמוך לומר ששוה לכהן ה' סלעים וגם הכהן לא יאמר לדידי שוה ה' סלעים אם אינו יודע שכך שוה לו ושכך היה נותן לאותו דבר אם היה צריך לו, והא דרב כהנא שקיל סודרת מפדיון הבן אמר לדידי שוה לי ה' סלעים אמר רב אשי שאני רב כהנא דגברא רבה הוא ובעי ליה סודר אבל כולי עלמא לא ואם תאמר מאי טעמא דלא מהני וכי גרע ממתנה על מנת להחזיר דאמרינן לעיל דשמיה מתנה ויש לומר אין הכי נמי מגרע גרע דהתם איכא דבר חשוב דהוי מתנה אע"פ שנתן על מנת להחזיר אבל הכא גבי פדיון הבן לא הוי שוי אותו סודר ה' סלעים, עכ"ל התו' פ"ק דקידושין (דף ח' ד"ה אבל). ד) והמבכרת שילדה שני זכרים נותן ה' סלעים לכהן ואם מת אחד מהם בתוך ל' האב פטור וכן אם ילדה זכר ונקיבה אין כאן לכהן כלום כהנים ולויים פטורים מפדיון הבן מקל וחומר אם פטרו של ישראל במדבר דין הוא שיפטרו את עצמן ומפטר חמור כדמוכחנא מקרא כל שישנו בבכור אדם ישנו בבכור בהמה טמאה וכן כהנת ולויה אפילו מישראל פטור מפדיון משום דבפטר רחם תלה רחמנא אבל מבכור בהמה טהורה לא נפטרו לויים וכהנים. וחמש סלעים של בן הוא במנה צורי והמעה הוא במשקל י"ג שערות בינונית, בהרי"ל. והתוספות פי' שהם חמשים אישטרילינש והם ט"ז דינר וח' פ' טורניש לפי' רש"י ולפי' רבינו תם ח' דינר וד' פ' טורניש ולדברי הרב הספרדי הם ד' דינר אישטלינש ששוים ב' דינר טורניש, עכ"ל (עיין בכורות דף מ"ט ובתוספות). ה) אבל בכור לאשה אע"פ שאינו בכור לאיש הרי הוא בכור לכהן דאפטר רחם תלא רחמנא, לשון ס"ג (סי' קמ"ד). ו) נפל שאמו טמאה לידה הבא אחריו פטור וכל שאין אמו טמאה לידה כגון המפלת כמו דגים וחגבים או המפלת יום ארבעים וכיוצא בהם הבא אחריו בכור לכהן וחייב לפדות, עכ"ל המיימון. (הלכות בכורים פרק י"א הי"ד). ז)0ושמעתי מהר"ם נ"ע מה שהספר קורא בוכרא סכלא (ב"ב דף קכ"ו) זה בכור (לא) לאם ואינו בכור לאב לפי שהוא מפסיד ואינו מרויח כי הוא צריך ליתן ה' סלעים לכהן ואין נותנין לו מאומה יותר מן הפשוט בשביל בכורתו אבל בכור לאב ולאם אם הוא מפסיד שצריך ליתן ה' סלעים לכהן כנגד זה הוא מרויח שנוטל פי שנים מפשוט ובכור לאב שאינו בכור לאם אינו צריך ליתן לכהן כלום ונוטל פי שנים מן הפשוט הרי הוא מרויח ואינו מפסיד, לשון תשב"ץ (סי' שפ"ח). ח) אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון הבן ושהחיינו ואם הוא פודה לעצמו אשר קדשנו במצותיו וציונו על פדיון בכור ושהחיינו ואם מת האב אין האשה פודה בנה שנאמר פדה תפדה, לשון מרדכי (יבמות סי' קכ"ז). ט)0ורגילים העולם בבכור אדם ליתן הבכור ביד הכהן ואחר כך פודיהו מיהו אין צריך ואפילו בעיר אחרת שאין הבכור שם יכול לפדותו. היה הוא לפדות ובנו לפדות יפדה את עצמו ואחר כך את בנו ואם אין לו אלא כדי פדיון אחד יפדה עצמו. מצוה זו נוהגת בכל מקום ובכל זמן. כתב לכהן שטר שהוא חייב לו ה' סלעים צריך ליתן לו ובנו אינו פדוי רצה הכהן להחזיר לו הפדיון יחזיר לו ולא יתן לו הוא ודעתו שיחזיר ואם עשה כן והחזיר לו אין בנו פדוי עד שיגמור בלבו שיתן לו מתנה גמורה ואם רצה אחרי כן להחזיר יחזיר. הגה"ה, והראייה מפרק עד כמה (בכורות נ"א) רב ענן (לפנינו איתא ר' חנינא) הוה רגיל דהוה שקיל ומהדר הוה מהדר ההוא גברא אבתרי — פי' כדי שישיב לו רב ענן — אמר ליה לא גמרת ויהבית אין בנך פדוי, וכן עשה רבי' יחיאל מפריש נ"ע מעשה, עכ"ל הגה"ה. — לויה המעוברת מגוי בנה פטור וכהנת המעוברת מגוי בנה חייב שהרי נפסלה אמו בביאת הגוי, כהן שנולד לו בן חלל ומת האב בתוך ל' הבן חייב לפדות עצמו שלא זכה האב בפדיונו, מת האב אחרי ל' אין הבן חייב לפדות עצמו שהרי זכה האב בפדיונו. מי שהוא ספק אם הוא חייב בפדיה אם לא המוציא מחבירו עליו הראיה מת האב תוך ל' יום הרי הבן בחזקת שלא נפדה עד שיביא ראיה שפדאוהו מת האב אחר ל' יום הרי הוא בחזקת פדוי עד שיודיעוהו שלא נפדה, עכ"ל המיימון (הלכות בכורים פי"א ה"ה).
